"המושך בקולמוס": שרית ביטרן

היא הולכת עם קנאה !! / מאת שרית ביטרן:

היא גדלה במשפחה מזרחית עם ארבעה ילדים, בבית של שלושה חדרים, 6 נפשות.

אמה ואביה שעלו בגיל הבגרות מעדות המזרח , הכירו בארץ ישראל והתחתנו כשהם היו בשנות העשרים לחייהם.

ההורים שלה עבדו קשה לפרנס.

אביה מהבוקר ועד הערב עבד בשיפוצים, לפעמים נסע רחוק מהבית לעבודה ועזב את אמה בגפה לגדל ולחנך את הילדים.

אמה עבדה בניקיון חדרי מדרגות וניקיון בבתי ספר.

האם הייתה קמה ב5 בבוקר לנקות את חדרי המדרגות וחוזרת הביתה להעיר את הילדים למסגרות. מכינה להם ארוחת בוקר לבית הספר וכשכולם היו עוזבים הייתה מנקה, עורכת קניות, מסדרת את הבית , מבשלת לצהרים כיאה לעקרת בית מוצלחת ויוצאת לעבודה.

בערב כשהאב היה מגיע האם הייתה משרתת אותו. גם הבנות כמסורת לבית מזרחי.

כך זה היה מדי יום ביומו.

הבית היה נקי ומצוחצח , קראו לאמה "חולת ניקיון" .

תמיד היה אוכל חם על הגז, לא תמיד איכותי אבל מזין.

כסף לא היה הרבה. לא היו קונים בהקפה. אבל תמיד היה אוכל וחיו ממה שיש. הסתדרו.

החיים היו פשוטים. הבית היה מלא תמיד באורחים.

בשבת השולחן היה ערוך ומלא והצחוק היה ממלא את הבית עם שירה וריקודים. הפשטות הייתה מעוצבת בתמונות הגובלן שתלויות על קירות הבית בסלון. והמשפחה? המשפחה תמיד הייתה ביחד.

הן היו שלוש אחיות ובן אחד.

הבכורה הייתה בת מרצה , רכה ומתחשבת, הלכה עם חוקי המשפחה ו תמיד הסתכלה  על אחותה הגדולה שהסתדרה עם המסגרת , התחתנה, ילדה ילדים, הקשיבה לאמה והייתה בחסותה. לימים פיתחה אחותה אישיות אחרת והפכה עצמאית בנפשה. התרבות וקיבלה את המרות של האם ששלטה ביד רמה. 

היא הייתה השנייה.

השלישית הייתה ילדת הסנדוויץ' אז די "נבלעה" בין השאר. כמובן שכל עוד הייתה עוזרת בבית לאמה ולאחיה וממלאה את ההוראות אז הכול היה בסדר. לא היו תלונות אליה. רק שהייתה יותר מדי שובבה.

הרביעי שהגיע היה הנסיך הקטן, בן הזקונים שאליו האב ייחל כל השנים. אביה היה המאושר במשפחה.

סוף סוף אחרי 3 בנות הגיע יורש העצר  - הבן הוא הדור הממשיך ולבנות יש פחות חשיבות בעיני האב בשושלת המשפחתית.

והבן הוא הבן. לו מותר הכול. לו תמיד נתנו "הנחות". הוא קיבל את כל מה שרצה. היה המועדף על האבא. החגיגות על בואו היו באולם גדול ומלא באורחים ובשמחה גדולה.

והיא?.. היא הייתה השונה. גם בחזות וגם בנשמה. בילדות הייתה קשורה לאמה, נדבקה אליה ולא עזבה. עד גיל הבגרות , שם הכול השתנה, שם נפקחו עיניה והחלה למרוד בסביבה. שם החלה להרגיש תחרות בינה לבין אחותה.

היחסים הקרובים בין אמה לאחותה גרמו לה קינאה גדולה.

היא החלה לא להקשיב למוסכמות.

לא הסכימה לקבל מרות וכללים. עזבה את בית הספר , התרועעה עם גברים מפוקפקים, עבריינים, נשואים, ברחה מהבית עד שהחזירו אותה ההורים.

תמיד היו ויכוחים בבית וצעקות בגללה.

מתלבשת בצורה פרובוקטיבית, מתאפרת בצורה גסה, מבלה בלילות לא חוזרת הביתה, כל השכנים מחפשים אותה , כי אמה פוחדת שמא קרה לה משהו, וכל השכונה תדע.

אמה חשבה שעשתה בושות למשפחתה.

היא לא סיימה בית ספר תיכון עד שאמה סידרה לה עבודה מסודרת במוסד ממשלתי. אז לפני 50 שנה ויותר , לא היו צריכים תעודה עם השכלה , לא רצו תעודת בגרות, לא תואר ראשון, לא תואר שני, רק תבואי עם רצון ויקבלו אותך לעבודה פקידותית, מזכירה , עבודה שעד ליום זה מפרנסת אותה.

לימים התחתנה בגיל עשרים והביאה לעולם שני ילדים. נדמה היה כי היא מתחילה להתיישב. מתחילה להתמסד , להיות קונפורמית. כשביקשה  קיבלה את העזרה של המשפחה, בגידול ילדיה עד שאלו הגיעו לגיל הבגרות ואז החליטה שהיא מפרקת את התא.

המרידה את ילדיה , גרמה להם לשנוא ולקטול את כולם, הפרידה בין בעלה, בני הדודים , בין הסבתא והאחים והכול שינאת חינם. !!

ניסתה תמיד להמריד נגד אמה..." היא עושה הפליות, היא לא מספיק אמא טובה, היא קשה, לא צריך להקשיב לה...".

הייתה נוקשה, ללא יכולת לקבל ביקורת, לא מוכנה לקבל הנחיות ממישהו אחר, לא פתוחה לשמוע דעות אחרים, חושבת תמיד שהיא צודקת, שהיא בסדר, שהיא מושלמת, כולם פחותים ממנה.

תמיד שופטת, מבקרת.

והמשפחה שתקה. חיכו בחרדה ל"התפוצצות" הבאה שלה. ניסו להסביר לה שאמה שורדת, אמה מגיעה מתרבות שונה, אבל היא לא הבינה ולא הכילה , לא קיבלה ולא סלחה. !!

היחסים של המשפחה היו תמיד בעליות ומורדות בגללה, כל הזמן ברוגז, שולם, ברוגז, שולם. תחושה של מלחמה.

כולם פחדו להגיד מילה שתשמע מיותרת או שמא לא תמצא חן בעיניה. בחרו את המילים שיוצאות להן מהפה בקפידה, שלא תיפגע, שלא תבין לא נכון, שלא תעשה מהומה, שלא תפרוץ מריבה.

אבל לה תמיד היה מה להגיד ואף אחד לא יכל לערער עלייה.

ככה זה היה 40 שנה עד שאביה נפטר מסיבות טראגיות.!!

ואותה עניין כסף הירושה ובמה היא זכתה כשאמה עדיין בחיים.

כתוצאה משיברון הלב אמה חלתה במחלת קשה. האם הייתה בין חיים למוות עד שעברה השתלה. היא הועילה לבקרה רק פעם אחת בבית החולים ומאז לא חזרה.

עצם קיומה במשפחה הוטל בספק. אחיותיה לא רוצות לראותה.

לא ניתן להבין איך בחרה לאבד משפחה כה חמה, להרחיק את ילדיה מכולם ומהאמא שלה החולה.

היא הולכת עם קינאה ויצר נקמנות בלתי נלאה והורסת כל חלקה טובה מסביבה.

היא כמעט אף פעם לא שימשה כאחות שלא לדבר על  דודה ולא על בת לאמה.

ואמה ? אמה שוכבת בביתה, סובלת כבר 16 שנה , נואקת , זועקת, מתפללת לאלוהים ומחכה בציפייה .. אולי הדלת מתישהו תיפתח והיא ילדתה , למרות הכול , תיכנס דרכה ותבין שהקנאה הרסה את כל עולמה.