תמונה ראשית

בעולם שיש בו הכל?



שיחות של פילאטיס, כנות ואמת אחת. מה חסר לנו באמת בעולם שיש בו הכל?

מסופר על בחורה אחת בשם סנדי. סנדי גרה בעיר הגדולה, באחד הפנטהאוזים היותר מבוקשים באחד הרחובות היותר מבוקשים של אזור רוטשילד, תפסה לה את אחד הרווקים היותר מבוקשים שהעיר הזאת ראתה.

צילום: עדן שוט

איש עסקים מצליח בתחום המלונות. המלון אחרון שפתח נמצא בדובאי והוא בקשר טוב שם עם השייח. סנדי הייתה נוהגת לרדת לקפה שלה למטה כל בוקר בשעה 8:30 בדיוק אחרי שיעור הפילטיס שלה. בפנים חמוצות הייתה מבקשת מהמוכר לאטה רותח על בסיס חלב שקדים לבושה תמיד במיטב הסטים, הפעם מהקולקציה החדשה של לולו לימון ותיק קטן של גוצ'י מונח על צד גופה.

על פניו, כשבנות מסתכלות על סנדי הן היו רוצות לקרוע אותה מקנאה, או פשוט להתחלף איתה. ואם לא להתחלף איתה, אז לפחות להיות צמודות אליה כי אולי כל הטוב הזה נדבק. לא היה חסר לה כסף, לא היה חסר לה בגדים, היה לה מיני קופר חדשה עם גג נפתח, לעולם לא הייתה לה בעיית חניה, היה לה ספר צמוד, סטייליסט קבוע ואפילו כלב חמוד היה בתמונה. הכל לפי ספר החלומות של כל בחורה היום. כל בחורה, מלבד סנדי עצמה.

יום אחד, כשסיימתי את השיעור פילטיס עם שרירים רועדים וזיעה בפנים, התיישבתי עם כמה בנות מהכיתה לקפה השכונתי ליד. זה היה מין מנהג כזה לא רציף אבל פעם בכמה זמן היינו מתיישבות חברות הכיתה, כל אחת מאזור אחר, כל אחת בגיל אחר, סטטוס אחר אבל כולנו איכשהו תמיד מצאנו על מה לדבר.


יום אחד אחרי השיעור, לראשונה מאז הקבוצה הלא רישמית הזאת נפתחה סדני הצטרפה לשבת. ולראשונה מזה עשרה חודשים שמעתי אותה מדברת. "אפשר לשבת?" היא שאלה אותי. חייכתי ופיניתי לה מקום, היא לא הייתה עם קפה ביד, היא רק התיישבה לידי והקשיבה.

מישהי בדיוק סיפרה למה היא ובעלה כנראה עומדים להתגרש כי אחרי 15 שנה של נישואים התגלה כ'דוש' רציני. משהו שכנראה את יכולה לחשוף רק מול חבורה של בנות שאת לא באמת מכירה ואת יודעת שאין בניכם שום קשר מחייב או שופט. כולן מדברות, מקשיבות ומידי פעם זורקות עצות. אבל אני לא באמת הצלחתי להקשיב, פתאום הנוכחות של סנדי הוציאה אותי מריכוז.. "מה קרה שהיא התיישבה פתאום? היא אולי חושבת שאנחנו רדודות? ולמה היא לא עם קפה?" יותר מידי שאלות שלא התחברו לי. אז הייתי חייבת לשאול "סנדי את לא רוצה קפה?" ואז, זה קרה.. חיוך. חיוך קטן בצבץ לו שם על פנייה הלבנות, המתוחות והסמוקות של סנדי. אפילו להזיע הגוף שלה לא יודע. "לא תודה, פשוט הייתי חייבת להקשיב לאישה הזאת" ואז קרה עוד דבר שלא עלה על הדעת, "מתי הבנת שאת לא מאושרת?" היא שאלה, כל המבטים עברו לסנדי במהירות האור כולל המבט שלי.

האישה שדיברה ניסתה רגע לענות לה תשובה עם התדהמה שתקפה אותה "מממ, זה פשוט היה רצף של מקרים כזה ואז.." סנדי קטעה אותה "אבל מה קרה שהחלטת שזהו זה עבר גבול?" מה קורה כאן? סנדי? ומה זה שם עכשיו על הפנים שלה? דמעה? שאלתי אותה אם היא בסדר, אבל היא קמה לשירותים אז הלכתי בעקבותיה. "את לא צריכה לעשות את זה, אנחנו לא מכירות ומחר את כבר בטח תשכחי את הבחורה המוזרה שהתחילה לבכות סתם ככה בשירותים".

הדברים הפשוטים

פתאום זה היה נוכח מידי, בדידות. סנדי המסכנה מרגישה בודדה, היא כנראה לא רגילה לשתף אחרים, או שיותר נכון אחרים לא באמת מתעניינים. שמתי עליה יד ואמרתי לה שזה בסדר ושאף אחת פה לא באמת מכירה אחת את השנייה ושהיא יכולה לדבר איתי. והיא דיברה. ארבעים דקות עומדות ומדברות בתא שירותים בבית קפה שתי בחורות זרות אחת לשנייה אבל קרובות מרגישות קרובות מאי פעם.

מסתבר שהיה לסנדי הכל, חוץ מאושר. ומסתבר שהיא תמיד הייתה מוקפת באנשים, אבל לא בחברים. וכן, היא תפסה את הרווק הכי מבוקש בעיר אבל לא אהבה. ליוויתי את סנדי באותו הבוקר לאזור שלה, היא אמרה לי תודה ונפרדנו לשלום. הלכתי לדירה בליווי המחשבות שלי. איך יודעים באמת מתי הגבול? מתי מבינים שאנחנו לא מאושרים? ואיך תמיד חסר לנו משהו בעולם שיש בו הכל?

אנחנו אולי לא סנדי, אבל בדור שלנו, דור השפע שלא מחסיר מאיתנו כלום הרבה פעמים חסר בו הכי את הדברים הבסיסים ביותר, כמו יחס, אמפתיה, אהבה וכבוד. אלה דברים שכסף לעולם לא יוכל להחליף, אבל בשביל שיישארו בעולם הזה, צריך להחליף אותם בנינו. עם כל אחד, כל הזמן. לא משנה איך הוא נראה לנו מבחוץ. לכו תדעו, אולי כל מה שהוא צריך זה חיבוק ואוזן שתקשיב לו..

ממני אליכם, עם המון א
הבה והערכה על זה שקראתם אותי, שוב.
שניה

 

 

 

יש לכם סקופ? מעוניינים לפרסם? לחצו כאן להתחיל איתנו צ'אט בוואטספ 


 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה