תושבי גן יבנה כותבים: דן וקנין

  עַצְמָאוּת 2022 / דן וקנין

"יִשְׂרָאֵל", אָמַר אֱלֹהֵינוּ אֶחָד, "עַם לְבָדָד יִשְׁכֹּן,"

וְתָקַע אוֹתָנוּ בְּלִי רַחֲמִים  בַּמִּזְרָח הַתִּיכוֹן.

שְׁכוּנָה נוֹרָאִית שֶׁל קִיצוֹנִים, רוֹצְחִים וְעַרְסִים,

שֶׁעוֹשִׂים הַכֹּל בְּשֵׁם הָאֵל וּלְמַעַן אִינְטֵרֵסִים.

מֵאָז אֲנַחְנוּ חַיִּים פֹּה בְּכֹחַ, עַל חַרְבֵּנוּ,

וּמְדַקְלְמִים כְּבָר מֵהַגַּן אֵיךְ כָּל הָעוֹלָם נֶגְדֵּנוּ.

לָמַדְנוּ כִּי לַמְּדִינָה יֵשׁ מְחִיר וְהוּא מַגַּשׁ הַכֶּסֶף,

אֲבָל יֵשׁ לָהּ גַּם כִּנֶּרֶת שֶׁכֻּלָּהּ גַּלִּים שֶׁל קֶסֶם..

אָנוּ בָּאנוּ אַרְצָה כְּדֵי לִבְנוֹת וּלְהִבָּנוֹת,

וְגַם אִם נִרְצֶה, נִתְקַשֶּׁה מְאוֹד הַכֹּל לִמְנוֹת.

נָכוֹן, לֹא הַכֹּל מֻשְׁלָם וְאוּלַי צָרִיךְ קְצָת לְשַׁנּוֹת,

וּבְכָל זֹאת , נַזְכִּיר מְעַט מִמָּה שֶׁקָּרָה כָּאן בְּ74 שְׁנוֹת :

לְפִי הַמִּלּוֹן עַצְמָאוּת הִיא חֹפֶשׁ וְהַהֵפֶךְ מֵעַבְדוּת,

אֲבָל  עַצְמָאוּת הִיא גַּם שֶׁבֶת אַחִים יַחַד וְאַחְדוּת.

הָעַצְמָאוּת שֶׁלָּנוּ נִקְנְתָה בִּנְהָרוֹת שֶׁל דָּם יֶזַע וּדְמָעוֹת,

שֶׁל לוֹחֲמִים, יְתוֹמִים וְנִיצּוֹלֵי שׁוֹאָה שֶׁשָּׂרְדוּ אֶת הַזְּווָעוֹת.

בִּתְחִילַּת דַּרְכֵּנוּ עוֹד הֶאֱמַנּוּ כָּאן בְּהַקְרָבָה וּבַעֲרָכִים,

 וְנִלְחַמְנוּ  מַמָּשׁ מְעַטִּים נֶגֶד כָּל הָעַרְבִים.

מִלִּים מְשֻׁנּוֹת כְּמוֹ יִשּׁוּב הָאָרֶץ וְהַפְרָחַת הַשְּׁמָמָה,

 הָיוּ אָז מְאוֹד טִבְעִיּוֹת וְחִמְּמוּ לְכֻולָּנוּ אֶת הַנְּשָׁמָה.

מֵעַל רָאשֵׁינוּ שָׁמַעְנוּ אָז אֶת מַשַּׁק כַּנְפֵי הַהִיסְטוֹרְיָה,

וְהִתְמוֹדַדְנוּ עִם הַקְּשָׁיִים בְּאֹמֶץ וּבְלִי הִיסְטֶרְיָה.

יָדַעְנוּ לִשְׂמֹחַ בְּחֶלְקֵנוּ גַּם בְּחַגִּים וְגַם בִּימֵי חֹל,

לַמְרוֹת שֶׁסְּבִיבֵנוּ הָרֹב הָיָה עֲדַיִן רַק שְׁמָמָה וְחֹל.

אִרְגּוּנֵי הַפַּלְמָ"ח, הַשּׁוֹמֵר, נִילִ"י, הַהֲגָנָה , הָאֶצֶ"ל וְהַלֶּחִ"י,

יָצְקוּ אֶת הָרֵעוּת, אֶת אַחְוַת הַלּוֹחֲמִים וְאֶת הַמֻּשָּׂג "אָחִי".

בִּגְדֵי חָאקִי, סַנְדָּלִים, חֻלְצָה רוּסִית וְהַהִתְייַשְּׁבוּת הָעוֹבֶדֶת,

הִכְתִּיבוּ אָפְנָה, צְנִיעוּת, וְהִסְתַּפְּקוּת בְּמוּעָט בַּמְּדִינָה הַנּוֹלֶדֶת.

יְמֵי הַצֶּנַע, הַשּׁוּק הַשָּׁחֹר, הַמַּעְבָּרוֹת וַאֲנָשִׁים  בְּאֹהָלִים,

הַשּׁוֹמֵר הַצָּעִיר, הַנֹּעַר הָעוֹבֵד, בֵּיתָ"ר וְהַמַּחֲנוֹת הָעוֹלִים.

יִבּוּשׁ הַחוּלָה, שִׁלּוּמִים מִגֶּרְמַנְיָה וְאֶחָד מֵאִיר הַר צִיּוֹן,

ול"ה נְעָרִים שֶׁהִקְרִיבוּ אֶת עַצְמָם בַּהֲגַנָּה עַל גּוּשׁ עֶצְיוֹן.

מִשְׁפַּט קֶסְטְנֶר, אַלְטָלֵנָה, מִבְצַע קָדֵשׁ וְעֵסֶק בִּישׁ,

( וְעַד הַיּוֹם אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ מֶה הָיָה שָׁם וּמִי הָאִישׁ.)

לְכִידַת אַיְכְמָן, הַמִּשְׁפָּט, וַחֲטִיפַת יוֹסָלֶ'ה שׁוֹחֲמַאכְר,

וְהַיֶּלֶד הַזֶּה הוּא אֲנִי, אֲנִי וְלֹא אַחֵר.

מִלְחָמָה, מָצוֹר עַל יְרוּשָׁלַיִם, שַׁעַר הַגַּיְא וָלֵיל הַגְּשָׁרִים,

וְעוֹלִים חֲדָשִׁים שֶׁהִגִּיעוּ מִתֵּימָן עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים.

מֹשֶׁה שָׁרֵת, יָאִיר, יִגְאָל אַלּוֹן, בֵּגִין, דַּיָּן וְלֵוִי אֶשְׁכּוֹל,

וּבֶן גּוּרְיוֹן אֶחָד קָטָן שֶׁעָמַד וְהִצְהִיר: רַק אֲנִי יָכוֹל!

סָאלַח שַׁבַּתִּי, וָאדִי סָאלִיבּ, יְהוֹשֻׁעַ פֶּרֶץ וְהַפַּנְתֵּרִים הַשְּׁחֹרִים,

שֶׁהֵרִימוּ אֶת הַדֶּגֶל הָעֲדָתִי וְצָעֲקוּ: אֲנַחְנוּ לֹא אֲחֵרִים!

נָתָן אַלְתֶּרְמָן שֶׁכָּתַב הִיסְטוֹרְיָה עִם הַטּוּר הַשְּׁבִיעִי,

כְּשֶׁבַּמַּכֹּלֶת חִלְּקוּ מָנוֹת שֶׁל צֶנַע עִם הַתְּלוּשׁ הַשְּׁבוּעִי.

לְבָנוֹן, הַתָּשָׁה, מַעֲלוֹת, אֶנְטֵבֶּה וְהַכּוּר הָעִירָאקִי,

אֵלִי כֹּהֵן, נָתָן אֶלְבָּז, קָהָלָנִי וִיפֵי הַבְּלוֹרִית בְּמַדֵּי הֶחָאקִי.

 סִימּונָהּ מִדִּימוֹנָה קְלִיטַת עֲלִיָּה וּשְׁלוֹשָׁה בְּסִירָה אַחַת,

וְהַמֻּשָּׂג הַכֹּל כָּךְ יִשְׂרְאֵלִי שֶׁנּוֹגֵעַ לְכִסּוּי הַתַּחַת...

קִבּוּץ, מוֹשָׁב, הִתְנַחֲלוּיוֹת וְהֵיאָחֲזוּת נַחַ"ל,

מַפַּאי, מַפָּ"ם, מַפְדָּ"ל, הַמַּעֲרָךְ, שָׁ"ס  וְגַחַ"ל.

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב וְכֹתֶל עַתִּיק שֶׁל אֵזוֹב וְעַצֶּבֶת,

וְתֵל אָבִיב רַבָּתִי שֶׁעוֹד חוֹלֶמֶת וּמְחַכָּה לָרַכֶּבֶת...

שַׁיְקֶה אוֹפִיר, מִיכָאֵלִי, יוֹסִי בַּנַּאי וְלַהֲקַת שְׂפָתַיִם,

וְגַשָּׁשׁ חִוֵּר אֶחָד שֶׁהָלַךְ לְהָבִיא לְדָוִיד אֶת הַמַּיִם.

בָּצָל יָרֹק, הַמַּטְאֲטֵא, לַהֲקַת הַנַּחַ"ל, נִיקּוּי רֹאשׁ וְנָעֳמִי שֶׁמֶר,

 וְיוֹרָם טְהָר לֵב, אָבִיהוּ מְדִינָה, וּמָנוֹר שֶׁכָּתְבוּ לָנוּ שִׁיר וְזֶמֶר.

עַגְנוֹן, עֹז, קַנְיוּק, גְּרוֹסְמַן, סָמִי מִיכָאֵל וְאֵלִי עָמִיר,

וְכַמּוּבָן הוּא הָלַךְ בַּשָּׂדוֹת שֶׁל מֹשֶׁה שָׁמִיר.

א.ב.יְהוֹשֻׁעַ, קָצִיר, שָׁלֵו, אַטְלָס, וְתַרְנְגוֹל כַּפָּרוֹת,

וְאֻולְפָּנִים לְעִבְרִית שֶׁל מוֹרוֹת חַיָּלוֹת בַּמַּעְבָּרוֹת.

הַיּוֹם יֵשׁ לָנוּ מְדִינָה עִם אֶזְרָחִים טוֹבִים וַאֲמִתִּיִּים

(גַּם אִם לֹא כֻּלָּם שׁוֹמְרִים מִצְווֹת כְּמוֹ הַדָּתִיִּים.)

אֵלֶּה שָׂרִים  אֶת שִׁיר הַמַּעֲלוֹת וְאֵלֶּה אֶת שִׁיר לַשָּׁלוֹם,

וּלְאַט לְאַט אֲנַחְנוּ מַגְשִׁימִים כָּאן יַחַד אֶת הַחֲלוֹם.

מוֹרֶשֶׁת, מָסֹרֶת, וְחִידוֹן הַתָּנָ"ךְ שֶׁל עָמוֹס חָכָם,

וּבְמַקְבִּיל אֲנַחְנוּ שָׁרִים פֹּה עַל אֶרֶץ קְטַנָּה עִם שָׂפָם.

אוֹהֲבִים אֶת הָאָרֶץ וְדוֹאֲגִים לְמִפְלַס הַכִּנֶּרֶת,

וְיוֹדְעִים שֶׁזֶּה הַבַּיִת. כִּי זֶהוּ זֶה, וְלֹא אַחֶרֶת!

בְּאוֹתָם יָמִים רְחוֹקִים וְקָשִׁים שַׁרְנוּ בְּלַהַט: יא מִשְׁלָטִי,

וּלְמַרְבִּית הַצַּעַר, אַחֲרֵי שָׁנִים אֲנַחְנוּ שָׁרִים יא מִקְלָטִי.

אֲבָל הַיּוֹם כְּבָר מְייַשְּׁבִים אֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַגָּלִיל,

וְהָרוֹעֶה שֶׁעַל הַגִּבְעָה מְנַגֵּן בַּסְּמַרְטְפוֹן וְלֹא בְּחָלִיל.

וְאִם הֵרְצְל הָיָה מַשְׁקִיף הַיּוֹם בְּאוֹתָהּ פּוֹזָה מֵהַמִּרְפֶּסֶת,

 הָיָה  וַדַּאי אוֹמֵר: מְדִינָה שֶׁלִּי, אַתְּ מַמָּשׁ יָפָה וְהוֹרֶסֶת!

הַיּוֹם אֶפְשָׁר כְּבָר לִרְאוֹת וְלָחוּשׁ אֶת הַיּוֹנָה עִם עֲלֵי הַזַּיִת,

וּלְהַאֲמִין לַאֲרִיק אַייְנְשְׁטֶייְן  שֶׁאֵין טוֹב כְּמוֹ לִהְיוֹת בַּבַּיִת!

כִּי בְּסַךְ הַכֹּל טוֹב פֹּה, וְיִהְיֶה טוֹב יוֹתֵר, אֲנִי מַאֲמִין,

אִם רַק נִתְגַּבֵּר עַל הַמַּחֲלוֹקוֹת  בֵּין שְׂמֹאל לְיָמִין.

עוֹד נַמְשִׁיךְ לִבְנוֹת, לְהַפְרִיחַ, וְלָשִׁיר בְּקוֹל אֶת תִּקְוָותֵנוּ

 וְלִזְכֹּר וְלֹא לִשְׁכֹּוחַ,  כִּי טוֹב, מַמָּשׁ טוֹב, לִחְיוֹת בְּעַד אַרְצֵנוּ!

                     חַג עַצְמָאוּת שָׂמֵחַ!

דן וקנין – גן יבנה

1.5.2022