תושב אשדוד דרש פיצוי של 100 אלף ש"ח לאחר שלא התקבל לעבודה כקופאי

בית הדין לעבודה בבאר שבע החליט לדחות תביעתו של תושב אשדוד, שתבע רשת סופרמקטים לאחר שלטענתו הופלה בעת קבלתו לעבודה כקופאי. לטענתו הפרה הנתבעת את חוק שוויון הזדמנויות בעבודה התשמ"ח-1988, ונוכח זאת עתר לפיצוי כספי בסך 100,000 ש"ח.

מכתב התביעה עולה כי בשנת 2015 נתלה שלט בסניף של הנתבעת בזו הלשון: "דרושות קופאיות עם ניסיון – פרטים במקום!!!" 

התובע נכנס לסניף כשהוא מצויד במכשיר הקלטה ושוחח עם הקופאית הראשית בנוגע לעבודה המוצעת. חלק מתמליל השיחה הוצג בבית בפסק הדין של בית הדין, וכך זה נשמע: 

"דני: סליחה, תגידי, רשום על הזה שצריכים פה קופאיות, קופאים?
ניצה: קופאיות אני צריכה פה.
דני: מה?
ניצה: קופאיות.
דני: אני לא יכול לעבוד כאן כקופאי?
ניצה: לא.
דני: כאילו מי החליט?
ניצה: אני אחראית משמרת, אני לא צריכה קופאים, אני צריכה קופאיות."

בתביעתו דרש התובע להכיר בו  כמבקש עבודה. דחייתו על ידי הגב' לוי היא תולדה של חוסר רצונה שהתובע יעבוד אצלה, ומכך ניתן להסיק שהנתבעת מודה בהיותו של התובע מחפש עבודה. משכך, עליה הנטל להוכיח כי לא הפלתה את התובע, לפי סעיף 9(א)(1) לחוק.

הגם שהגיש 6 תביעות נפרדות, ביחס למסכת עובדתית וטענות בעלות לבוש זהה בעניין הפליה לכאורית, כנגד מעסיקים שונים, דרש התובע כי ייקבע כי אין בכך כדי להצביע עליו כתובע סדרתי. 

בכתב ההגנה טענה רשת הסופרמרקטים כי התובע נהג בחוסר תום לב ובניגוד לדרישות הדין, שכן, בשיחה עם הגב' לוי הוא לא הציג עצמו כבעל רצון אמיתי להתקבל לעבודה, לא הציג עצמו כדורש עבודה מלכתחילה, לא הציג עצמו כבעל ניסיון כנדרש במודעה, לא הצטייד בקורות חיים, לא חיפש את הגורם האחראי, והשיחה הקצרה עם הגב' לוי סבה בעיקרה על מחירי המוצרים בסניף, עניין תמוה כשלעצמו ביחס למי אשר דורש עבודה בהיבט החורג מכך.

הנתבעת עוד טענה כי התובע ניסה להסתיר את דבר הגשת התביעות, אך נאלץ להודות בקיומן ועשה כן "טיפין טיפין". בניגוד להצהרתו של התובע בישיבת קדם המשפט, הוא הודה במהלך חקירתו הנגדית כי היו שתי תביעות נוספות שהגיש נגד מעסיקים רבוע הכחול ואיקאה. בחקירתו הודה, כי הוא "אינו מחפש עבודה תמים אלא מי שפועל משיקולי צדק" כך לטענתו, על מנת "לעורר מודעות".

בית הדין לעבודה בבאר שבע החליט לדחות את התביעה. בפסק הדין נכתב: "לא שוכנענו כי יש מקום לפסוק לתובע פיצוי כלשהו, ודינה של התביעה להידחות מהטעמים שנפרט לקמן: תכלית החוק, נועדה למנוע הפליה של מי שבאמת ובתמים מחפש עבודה ונפגע בעקבות התנהגות מפלה של מעסיק. במקרה שבפנינו, אין מדובר במי שחיפש עבודה ונפגע בשל התנהגות מפלה. התרשמנו כי התובע לא חיפש עבודה ולא התכוון לעבוד כקופאי בנתבעת. מתן פיצוי לתובע בנתונים שהוכחו בפנינו, אינו עולה בקנה אחד עם תכלית החוק והוא מנוגד לחובת תום הלב הנדרשת מבעל דין. התובע מנצל בחוסר תום לב את ההליכים בבית הדין תוך עשיית פלסתר את הוראות החוק".

בסופו של פסק דין קובע בית הדין: "התרשמנו כי תביעה זו באה לעולם לא מחמת שהתובע חש כי הופלה על רקע מינו, אלא מתוך שביקש להתעשר שלא כדין, על יסוד שברי אמירות של אחראית המשמרת, אשר התובע ביקש לאגד אותן לכלל מסקנה מוגדרת, ולהוכיח כי השלם גדול מסך חלקיו. ואולם, כאמור, האמת הנגלית בפנינו שונה בתכלית, ולאור זאת, אנו סבורים כי ראוי שבית הדין יוקיע התנהלות זו ויביע אמירה שיפוטית נחרצת בגנות התנהלות כאמור, אשר מובילה להוצאות מיותרות לצד שכנגד, ולבזבוז זמן שיפוטי יקר אשר ניתן היה להקדיש לטובת הליכים רבים אחרים הממתינים לפתחו של בית הדין".

בית הדין הטיל על התובע הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח.